מיכאל הקים עסק למימכר עץ ורעפים, ולצורך ניהול העסק בנה מיכאל סככה בשטח 350 מ"ר. מיכאל קיבל מהועדה המקומית היתר לשימוש חורג לסככה ואף שילם היטל השבחה.
בנסיבות אלה היה מיכאל משוכנע כי הוא פועל כחוק, והופתע עד מאד כאשר הוגש כנגדו כתב אישום. מסתבר, שלא די בכך שהיה למיכאל היתר לשימוש בסככה – הוא נזקק גם להיתר בגין בניית הסככה.
בכתב האישום שהוגש נגדו נטען, שמיכאל בנה את הסככה ללא היתר. מיכאל הורשע בדין, הוטל עליו קנס והוא חוייב להרוס את הסככה בתוך 12 חודשים (עד ליום 17.9.2003) אלא אם כן ישיג היתר בניה.
בהקשר זה נציין, כי מבחינה משפטית הדרישה להריסת הסככה אינה נחשבת ענישה פלילית, אלא היא בגדר אמצעי מינהלי המכוון לקיים את סדרי הבנייה. מכאן גם הפרוצדורה המיוחדת בה ניתן לנקוט לצורך ביטול הוראה זו.
מיכאל פעל באופן אינטנסיבי כדי להכשיר את הבניה ולהימנע מהריסת הסככה. בסופו של דבר אושרה בקשתו להיתר בכפוף למספר תנאים, אשר הושלמו כולם, למעט הדרישה לאישור על ידי מינהל מקרקעי ישראל.
אומנם מדובר בדרישה בלתי חוקית בעליל, שכן המינהל אינו גוף תיכנוני המוסמך להכריע בהחלטות מעין אלה, והועדה המקומית אינה רשאית להתנות הוצאת היתר באישור המינהל, אולם הועדה המקומית עמדה על דרישתה ולא הוציאה למיכאל היתר.
האורכה שהעניק לו בית המשפט להשגת ההיתר חלפה זה מכבר. גם המועד להגשת ערעור על פסק הדין עצמו עבר חלף לו. בינתיים הורשע מיכאל בעבירה של אי קיום צו בימ"ש.
בקשה להארכת מועד לביצוע צו הריסה לפי סעיף 207 לחוק
מה יעשה מיכאל?
האם אין למיכאל ברירה אלא להרוס את הסככה ולסגור את העסק – מקור פרנסתו?
במקרה כזה ניתן להגיש לשופט שנתן את פסק הדין המקורי – בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה, וזאת בהתאם לסעיף 207 לחוק התיכנון והבניה תשכ"ה – 1965.
סעיף 207 קובע:
בית המשפט רשאי בזמן מתן צו לפי סעיפים 205 או 206* ובכל עת לאחר מכן, לקבוע את המועד לביצועו ורשאי הוא להאריך מועד שקבע, אם ראה טעם לעשות כן.
(*סעיפים 205, 206 הנ"ל מתייחסים ל"אמצעים נוספים" הכוללים צווי הריסה וצווי איסור שימוש)
בהתאם לסעיף 207 הנ"ל, גם במקרה שבו נותן בית המשפט צו הריסה, הוא רשאי לקבוע את המועד לביצועו ורשאי הוא להאריך מועד שקבע, אם ראה טעם לעשות כן.
כן מוסמך בית המשפט ליתן אורכה לביצועו של צו הריסה גם לאחר שחלף המועד שנקבע להריסה.
צו הריסה
ראה את פסק הדין המנחה בנדון:
רע"פ 4357/01 סבן נגד הועדה המקומית לתיכנון ולבניה "אונו" פ"ד נו(3) 49, 58, שם נפסק:
"לסיכום נאמר, כי סמכותו של בית המשפט עומדת לו ליתן אורכה לביצועו של צו הריסה גם אם חלף המועד שנקבע קודם לכן לביצועו של הצו".
לאור טיבו של צו הריסה כאמצעי מינהלי ולא עונשי, אין במתן אורכה לאחר עבור המועד שנקבע לביצועו של הצו משום גריעה מהעבירה. לפיכך בית המשפט רשאי לעשות "איזון לשעה" בין הצורך לעמוד על קיומו של החוק ובין צרכיו של הפרט.
במקרה שלפנינו, בשלב הגשת הבקשה, רב היה הסיכוי שמיכאל יקבל היתר למיבנה, ולכן לא היתה הצדקה לבצע את צו ההריסה ולהביא לתוצאה חמורה שאינה הפיכה.
עיכוב ביצוע הצו נדרש כדי למנוע תוצאה קשה ובלתי צודקת.
ואכן, בנסיבות העניין קיבל בית המשפט את הבקשה ועיכב ביצועו של צו ההריסה שנתן, חרף הזמן הרב שחלף ממועד מתן הצו וחרף העובדה שחלף המועד לביצועו.
ראה: החלטה מיום 13.7.2008 בת.פ. 1653/97 בבית משפט השלום בחדרה.
אומנם החלטה זו ניתנה בנוגע לצו הריסה, אולם אותם עקרונות יפים גם לגבי צו איסור שימוש. דהינו: לבית המשפט סמכות שיקול דעת לעכב במקרים המתאימים ביצועו של צו האוסר שימוש במיבנה.
ראה: החלטה מיום 29.7.2008 חע"מ 624/06 בית משפט לענינים מקומיים בחדרה.
