הדוקטרינה של "הגנה מן הצדק" הוכרה בפסיקה כבר לפני שנים רבות, הן כטענת הגנה מיקדמית, והן כטענת הגנה מהותית מפני אישום בפלילים. לפני מספר שנים ההגנה אף עוגנה – כטענה מיקדמית – בהוראות סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי, ולפיו רשאי בית המשפט לבטל את האישום אם מצא שהגשת האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.
בהגנה על נאשמים בעבירות בנייה, מתחייבת זהירות יוצאת דופן בהחלת ההגנה מן הצדק. אולם למרות ההגבלה הזאת, עדיין ניתן להתגונן "הגנה מן הצדק", מפני שהזהירות אינה מבטלת מראש את ההגנה הזאת, אלא רק דורשת מבית המשפט לבחון את המקרה בתשומת לב יתרה.
מה הם המקרים המעטים שבהם עברייני בנייה זכאים להגנה לפי דוקטרינת "הגנה מן הצדק"? באלו תנאים ניתן לזכות את הנאשמים על פי טענה זו?
הגנה מן הצדק
על פי הדוקטרינה של "הגנה מן הצדק" רשאי בית המשפט לבטל אישום פלילי אם התברר שהגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. דוקטרינה זו באה לידי ביטוי בפסיקה מזה זמן רב ובשנים האחרונות היא מעוגנת בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982.
בתחילת השימוש בדוקטרינה, צומצם השימוש בדוקטרינה להגנה על הנאשמים רק במקרים קיצוניים ונדירים של חוסר צדק מטעם הרשויות. אולם בהמשך, הורחב השימוש בדוקטרינה של "ההגנה מן הצדק" גם למקרים פחות יוצאי דופן. אחד מסוגי המקרים הללו הוא אכיפה בררנית, או מקרים בהם הוכח שהמשך ניהול ההליכים או ההרשעה יגרמו עיוות דין לנאשם.
הגנה לנאשם או למיבנה?
קושי מיוחד בהחלת הדוקטרינה קיים בתחום התכנון והבנייה, שכן משמעות החלת ההגנה אינה רק זיכוי הנאשם אלא גם מתן היתר בפועל לעשיית שימוש במבנה שנבנה ללא היתר כדין. כלומר, בנוסף להגנה על הנאשם משיקולים של אי צדק כזה או אחר, נוספת כאן תופעת הלוואי הבלתי נמנעת של הנצחת המבנה שהנאשם בנה. באופן הזה, הנאשם עלול לשמש כ"מגן אנושי משפטי" למבנה בלתי חוקי, ולנצל את ההגנה של הדוקטרינה כדי להגן על המבנה, במקום רק לזכות בהגנה על עצמו כתוצאה מחשש לחוסר הגינות משפטית כלפיו.
במקרים של תכנון ובנייה, בית המשפט מוכרח לשקול את האפשרות של ניצול ההתגוננות לרעה ואת ההשלכות ארוכות הטווח שלה על המבנים בשטח.
למרות הבעייתיות וההשפעה המיוחדת שיש ליישום דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" בעבירות תכנון ובנייה, ניתן עדיין לפי החוק ליישם אותה באופן עקרוני, והיא אינה נמנעת מהנאשמים רק משום שיש לה חסרונות בהשוואה ליישום שלה בתחומים משפטיים אחרים. יחד עם זאת מעטים המקרים בהם מחיל בית המשפט הלכה למעשה בעבירות תיכנון ובניה את הדוקטרינה הנ"ל.
זיכוי בעבירות תכנון ובניה עקב שיקולי הגנה מן הצדק
בפסק הדין עמק 282/07 (בית משפט שלום הרצליה) מדינת ישראל נגד אברהם יהשוע, אשר ניתן לאחרונה, החליט בית המשפט לזכות את הנאשמים משיקולי הגנה מן הצדק.
העובדות היו כדלקמן: ביום 27.10.04 ניתן על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בהרצליה היתר מספר 20030466. על פי ההיתר, ניתן לבנות תוספת שטח לדירה בקומת קרקע בבית מגורים משותף ברחוב צה"ל 24, הרצליה, אולם בהמשך נטען כי בוצעה חריגה מההיתר, והוגש כתב אישום נגד מי שהיו באותה עת בעלי המקרקעין או מי שהוחזקו ככאלה, ונגד בעל ההיתר.
בהתאם לכתב האישום, נמצא ביום 21.12.06 כי התבצעו בבית עבודות בנייה שונות שמהוות חריגה מתחומי ההיתר, הכוללות בין היתר: בניית מעקה שחורג מההיתר, גדרות שחורגות מההיתר ואי בניית ממ"ד שבנייתו נדרשת על פי ההיתר. מרבית הסטיה הוכשרה בדיעבד על ידי היתר בניה נוסף שהתקבל.
במהלך המשפט נמחקה נאשמת 2 מכתב האישום. הנאשמים הנותרים חלקו ביניהם לגבי נטל האחריות היחסי של כל אחד מהם, אולם לא היתה כמעט מחלוקת עובדתית באשר לעצם הבניה.
אכיפה בררנית ונימוקים נוספים
הנאשמים טענו שהסיבה האמיתית להגשת כתב האישום הנוכחי נגדם, טמונה בהיסטוריה מרחיקת לכת של סכסוך שכנים, שבמהלכה הם הסתכסכו עם השכן שמתגורר אף הוא באותה כתובת.
לכן לטענתם שמו מופיע ברשימת עדי התביעה שבכתב האישום, אף על פי שאחרי הכל הוא לא זומן להעיד נגדם. לטענת הנאשמים, השכן מקורב דרך המשפחה לבכיר לשעבר בעירייה. הנאשמים גילו לדבריהם שאותו בכיר לשעבר ביצע עבירות בנייה, ומאז הוא החל להגיש נגדם תלונות רבות שהביאו להגברה של מנגנוני הפיקוח והאכיפה באופן אישי ומגמתי נגדם.
במלים אחרות, לטענת הנאשמים, הופעלו עליהם אישית פיקוח ואכיפה בסדר גודל שאינו מקובל בהרצליה. ומעבר לזה, השוואה פשוטה בין בתי הנאשמים לבתים אחרים ברחוב צה"ל, חושפת מספר רב של עבירות בנייה מאותו סוג, כולל עבירות בנייה דומות בביתו של השכן. אלא שבפועל, רשויות אכיפת החוק מתעלמות באופן מוחלט מעבירות הבנייה בבתים שאינם של הנאשמים, אינן אוכפות את אותו החוק, עם אותן עבירות בביתו של השכן (למרות שהנאשמים הגישו נגדו תביעות קונקרטיות), ולבסוף, רק כששכן מגיש תביעה נגד הנאשמים, אז החוק קם לתחייה ומתנהל נגדם הנאשמים הליך פלילי.
על פי ההשוואה של העבירות שבצעו הנאשמים למה שנעשה באופן שגרתי וממושך ברחוב צה"ל שבו הם נמצאים, הנורמות הדומיננטיות בתחום התכנון והבנייה הן באופן שכיח מנוגדות לחוק התכנון והבנייה. למשל, בדומה לגדר של הנאשמים שפולשת קלות לשטח ציבורי, ניתן למצוא בהמשך הרחוב גדרות רבות שפולשות באותו אופן, או לשטח יותר גדול.
כמו כן נקבע כי נסיבות הבניה בסטיה מהיתר הינן מתונות יחסית, וכי הנאשמים הסדירו תוך כדי ההליכים המשפטיים את ההיתרים הנדרשים למרבית הבניה.
בסופו של דבר, זיכה בית המשפט את הנאשמים, מפני שתוצאת הרשעת הנאשמים תהא, שהנאשמים, והם בלבד – מכל דיירי רחוב צה"ל, ייאלצו להרוס את הגדר, למרות שמדובר בגדר שנבנתה באופן דומה לגדרות נוספות שברחוב ובקו אחד עימן, וחרף העובדה שבידי הרשות קיימת האפשרות לפעול גם נגד גדרות דומות נוספות המצויות באותו הרחוב. על פני הדברים, תוצאה זו היא תוצאה בלתי סבירה בעליל, מאחר ויש בה משום פגיעה מהותית וחריפה בעקרון השוויון, הינו בעיקרון המצוי בבסיסם של שיקולי הצדק.
תמצית זו מבוססת על עמק 282/07 מדינת ישראל נגד אברהם יהשוע (שלום הרצליה, השופט שאול אבינור) פסק דין מיום 4.10.10. אין בתמצית זו כדי להוות תחליף לפסק הדין המקורי.
